הציפור הקפואה

לפני שנים רבות, (ממש כמו באגדות), בחורף של שנת 1950, קרה דבר אשר נראה כי הותיר
עלי את חותמו ( גם אם לא באפן מודע) והוא ללא ספק בא לידי ביטוי גם בציורי.
אחי ואני נשארנו בבית, חולים מדי מכדי לשחק ומאד משועממים. ההורים שהו אז בחו"ל
ואנחנו נשארנו תחת השגחתה של אישה בשם ששה שהייתה גדולת ממדים ובעלת קול רועם
וסמכותי.( את מהלך אותם הימים כתבתי בספור ארוך ומפורט ואילו כאן אנסה רק במספר
מילים, לתאר את המקרה אשר ברבות הימים גרם לי לאהוב כל כך בעלי כנף ולהמשך אליהן
כבחבלי קסם).

מה שהעיר אותנו בבוקרו של יום בסופו של דבר היו קולות צהלה רמים אשר נבעו מהתרגשות
עצומה. גררנו את עצמנו מהמיטה החמה, לחלון החדר, הצצנו החוצה ולא יכולנו להאמין
למראה עינינו. שפשפנו היטב את העיניים ועדיין היינו בטוחים כי אנחנו ישנים. צבטנו אחד את
השני ורק לשמע ה"אוי" הראשון הבנו כי איננו חולמים. כל העולם בחוץ היה לבן לחלוטין.
העצים, הגגות הדשא, הכביש, המוני ילדים ומבוגרים התרוצצו וזרקו אחד על השני כדורים
לבנים שעשו בעצמם מהחומר הלבן והמוזר. הייתה בחוץ אווירת קרנבל, עליצות ושמחה
אמיתית.

רצנו שנינו לעבר הדלת, שוכחים את כל המכאובים, מה רצנו, טסנו, אך את הדלת חסמה בגופה
העצום ששה (שושנה) אשר פקדה עלינו לחזור מיד למיטות. לא הועילו תחנונים, בקשות,
הבטחות, נאלצנו לחזור למיטות שלנו. ששה הסבירה לנו כי ל"דבר" המוזר הזה קוראים שלג
וכי ילדים חולים אינם יוצאים בשלג הקר החוצה.
פעם ראשונה מזה עשרות בשנים יורד שלג ברמת-גן ואנחנו תקועים עם עונש כזה - והר שחוסם
את הדלת. לא זה המקום לתאר את מפח הנפש, הבכי והאכזבה.....

באחת הפעמים בהן הסתכלנו בעיניים כלות החוצה, בילדים המכינים בובות שלג יפהפיות,
הבחנתי בסוף הגן לרגלי עץ המחט העתיק, בכתם שחור. בעודי מתבוננת בכתם, נדמה היה לי
כי אני מבחינה בתנועה קלה, הסתכלתי היטב היטב וראיתי כי הייתה זאת צפור שחורה,
קפואה, אשר כנראה לא הצליחה להצטרף לחברותיה ללהקה, אשר נדדו לארץ רחוקה, חמה
יותר,........

בעוד אחי מנסה להסיח את דעתה של ששה, יצאתי בשקט החוצה כשבידי קופסת נעליים ישנה
ובתוכה מגבת קטנה. בחוץ היה קר, אבל כל כך יפה. כל הגינה עטתה כסות לבנה ורכה,
פתיתים קלילים כנוצה פיזזו בעליצות באוויר הקר כבמטה קסם. רצתי מוקסמת לכוון הכתם
השחור, התקרבתי לעץ, והציפור אשר חשה בקרבתי החלה לפרפר ופקחה לשבריר שניה את
עיניה. הרימותי אותה בזהירות רבה והנחתי אותה בקופסה. רצתי הביתה לפני שששה תחוש
בחסרוני, הנחתי את הקופסה מתחת למיטה ורצתי בהתרגשות רבה לקרוא לאחי.

אקצר את הספור ולא אכנס לקורות מעללינו באותו יום ארוך ומרגש. ששה אשר בסופו של דבר
גילתה את דבר הדיירת החדשה, נכמרו רחמיה (על עצמה, על הצפור, או עלינו?) והיא נרתמה
לעזור לנו להאכיל בעזרת טפטפת את הציפור החולה והקפואה. טפלנו בה בהרבה אהבה
ותשומת לב. בינתיים חלפו מספר ימים, השלג נמס, אנחנו החלמנו והציפור החלה להתאושש.
כנפיה רטטו, ובכל יום הן התרוממו מעט יותר גבוה. עד שיום אחד נעמדה, והחלה לנתר
קלות. הוצאנו אותה מהקופסה בתורנות והקפצנו אותה בזהירות על כף היד. כל יום התחזקה
הציפור יותר ויותר וביום השמיני הסבירה לנו ששה כי הגיע הזמן לשחררה. האוויר התחמם
מעט ועליה לנסות ולחפש את דרכה אל הלהקה. חשנו כי לא נכון לכלוא את הציפור,
המרחבים קוראים לה……..
עם כל הצער הכרוך בפרידה הבינונו כי זאת הדרך היחידה לעזור לה. העמדנו אותה על אדן
החלון ופתחנו אותו לרווחה. הציפור היססה מעט, ניתרה, קיפצה ולפתע עפה, חגה מסביב,
מנסה את כוחה, עפה לגן ובחזרה כממאנת להפרד,עד כי לפתע פרסה כנפיה ועפה למרחבים
כשהיא לוקחת איתה פיסה קטנה מלבי...... בכל פעם שאני נזכרת באותו יום, הזיכרון טרי, חזק,
מלא בצבע וריגושים, כאילו קרה רק אתמול.