נאום פתיחה של פרופ' יוסף גינת

נאום הפתיחה של פרופסור יוסף גינת בתערוכתה של הציירת נטע דור

אשר נערכה בגלריה של מצפה הימים

קהל נכבד, גבירותיי ורבותיי ובעקר כלת הארוע - נטע, מי מכם שמכיר אותי תוהה בודאי מה אני עושה על במה זו, שהרי אינני מבקר אמנות ולא מומחה לנושא. אני קליינט ממוצע שאוהב אמנות. ומדוע בכל זאת אני מרשה לעצמי לשאת דברים בתערוכה זו?

במקצועי אני אנתרופולוג של תרבות וחברה, ומחקריי נעשים בשיטת התצפית המשתתפת, כלומר, כשאני חוקר קהילה מסוימת, אני חי בתוכה, עוקב אחרי אירועים, התרחשויות ויחסי גומלין בין אנשים. וכאן המשותף בין נטע לביני.

נטע אולי לא מודעת לכך, אבל היא משתבצת בקלות במסגרת של אנתרופולוגיה תרבותית-פיסית. שיטת עבודתה של נטע הריהי בפירוש תצפית משתתפת. מי שלא ראה את נטע מתעדת במצלמה ובמכחול את המראות והנופים בטבע, יתקשה להבין את ההשוואה. תהליך עבודתה של נטע משול לתחקיר יסודי של האובייקטים בטבע. מחד, היא מתמקדת באובייקט כדי לגלות את רזיו ומאידך, היא מרחפת בנוף כדי לא להחסיר ולו את הפרט הקטן ביותר של צמח, פרח, צפור, עץ או ענף. כשנטע מחזיקה בידיה מצלמה, הכלי הזה, המצלם תמונות סינכרוניות, הופך בידיה למצלמת סרט, שהולכת בעקבות תנועותיה של נטע ונותנת אינפורמציה מדויקת של ה"חברה" (במראות) שאותה היא חוקרת: עץ, פרח, קוץ, ספסל, שביל, חלון, ובעלי כנף למיניהם.

כאשר אתה מתבונן בתחריטי הצפרים למיניהן, אתה יכול לחוש את ההזדהות העמוקה שנטע חשה עם יכולת ההמראה של בעלי הכנף, עם האפשרות לראות דברים מלמעלה, מזווית ראיה אחרת, להתבונן במרחבים - כפי שנטע עצמה מעידה על כך. כשבעלי הכנף שלה הם במצב של תנוחה, שורה עליהם כל הרוגע שבעולם, כאילו הגיעו למנוחה לאחר הנדודים. יש כמובן סמליות רבה במעוף בעלי הכנף, כמו שגם ברגיעה שלהם.

סמליות רבה יש גם בתחריטי הניצנים שיש בהם התחלות של חיים, בצמחים הפורחים שיש בהם תקווה, בעצים הנותנים פרי ומסמלים בשלות, כמו גם בגזעי העצים המסוקסים ומעוקלים שכאשר אני מתבונן בהם, אני כמו מסתכל במראה, "נעבך", ורואה את ההזדקנות.

נטע לא היתה יכולה למצוא מקום מתאים יותר לתצוגת עבודותיה, ממצפה זה שבו אנו מכונסים עכשיו. הסירות על המים, השחפים על המגדל, גזע האקליפטוס, העץ הבודד ליד האגם, החלון בקיר החומר - כולם, גם הדוממים שבהם נושמים חיים.

גם עבודותיה הכמעט מופשטות של נטע המתייחסות לתנועת הרקדניות, והזרימה המוקרנת מהן, גם הן יוצרות את אותה אוירה מהורהרת השורה על ציורי הנוף. גם השמים בצבעים המאופקים, לרוב באחד, שניים או שלושה צבעים, גם זה תורם לאותה אוירה מיוחדת.

לאחר שנתבונן בעבודות היפהפיות שבתערוכה ונצא החוצה, נגלה שהנוף הנפלא שלפנינו הוא חיקוי די מוצלח לנוף האמיתי שנטע מציגה בפנינו. כי נטע, היא עצמה הנוף, היא העץ, היא הציפור, היא הפרח, היא המים וגבולה הם השמיים.

אנו עומדים כאן בנקודת תצפית שלרגליה ובסביבתה התגוררו בעבר שבטים בדווים, ובמקום שבו שוכנים ונעים הבדווים מתהלכות גם אגדות. כחוקר חברות בדוויות עולה בזכרוני הסיפור הבא:

"שיח עשיר אחד החליט לחלק את רכושו בין ארבעת בניו טרם מותו. כאשר היה על ערש דווי, כינס אותם ואמר להם: "חסן, בני בכורי, הרכוש הצהוב יהיה שלך". לבן השני, מחמד, אמר: "הרכוש הירוק יהיה שלך", לבן השלישי, מחמוד, אמר: "הרכוש הצהוב-אפור יהיה שלך" ואילו לצעיר הבנים, חוסיין, אמר: "הרכוש הלבן יהיה שלך" ולארבעתם אמר: "בעבור ארבעים ימי אבל, תלכו לשיח' הגדול והמפורסם, שיח' סעיד אבן חמדאן, המתגורר ב-'קצר' (המצודה), והוא יפענח לכם את משמעות דברי".

השיח' העשיר נפטר, וכתום ארבעים ימי האבל הלכו הבנים לקבר אביהם ומשם יצאו לדרך מבלי שיידעו אל נכון את מקום מושבו של שיח' סעיד אבן חמדאן. תוך כדי הליכתם, ראו עקבות של גמל בתוך שדה זרוע. אמר חסן: "זהו גמל עואר (עיוור בעין אחת). אמר מחמוד: "זהו גמל יחיד, ואין עוד גמלים איתו". אמר מחמוד: "זהו גמל שזנבו קצוץ". אמר חוסיין: "הגמל הזה צולע ברגלו הקדמית השמאלית".

בהמשך הליכתם שמעו שעטות של סוס המתקרב לעברם. הפרש ירד מעל הסוס, כמקובל, לחץ את ידיהם לשלום ושאל, אם ראו גמל בדרך. ואז שאלו אותו בזה אחר זה: "גמל 'אוער' "? "גמל יחיד"? "גמל שזנבו קצוץ"? "גמל הצולע על רגלו הקדמית השמאלית"? האיש פער את פיו, כשהוסיפו ואמרו לו שלא ראו כלל את הגמל. הפרש חשד בהם שגנבו את גמלו, והוסיף אותם להישפט אצל השיח' המפורסם סמיר אבן חמדאן. הם שאלו "היכן מתגורר שיח' סעיד אבן חמדאן?" והפרש סיפר להם, שסעיד נפטר לפני חודשים מספר, ושבנו סמיר, ירש אותו כראש ה'שיח'ים' של המטה.

הם הסכימו להצטרף לפרש לשם בירור תביעתו; הרי עמד להובילם למחוז חפצם.

כאשר הגיעו לפנות ערב למצודה, לחש הפרש אל אוזנו של השיח'. השיח' הכניס את ארבעת האחים לחדר אורחים הגדול שבמצודה. החדר היה בעל קירות גבוהים, וסמוך לתקרה היו מספר צהרים. השיח' ביקש ממזכירו לעלות אל עליית הגג, מבלי שאיש יראה או ישמע, ולכתוב את כל מה שישמע מפיהם של האחים. השיח' נתן הוראה לארח אותם כדת וכדין, ולאחר שאחד המשרתים הגיש להם קפה, ישבו על המזרנים בנוחיות ונמנמו. לאחר כשעתיים נכנס המשרת שוב, הביא קערה עם בשר כבש ואורז והניח לפניהם. חסן, שבצע פיסת פיתה והכניסה לפיו, אמר: "את הפיתה הזו אפתה אשה בנידתה". (לפי מנהגי הבדווים אסור לנשים לבשל אוכל בתקופת המחזור החודשי). אמר מחמד, לאחר שטען מהאורז: "אכן צדקת אחי". מחמוד, שטעם מן הבשר, אמר: "הבשר הזה הוא בשר טלה, שינק חלב כלבה" וחוסיין אמר בקול פסקני: "אלשיח' הבן חראם" (והשיח' הוא בן לא חוקי, כלומר לא בנו הביולוגי של אביו).

המזכיר, שישב בעליית הגג וצפה בהם מלמעלה, רשם הכל, ואת המשפט האחרון כתב ביד רועדת. בזהירות, על מנת שלא יתגלה ירד מעליית הגג ומיהר לאדוניו.

השיח שזעם למקרא המשפט האחרון, מיהר לחדר האורחים. בעל הגמל האבוד, שחיכה בחוץ, נכנס איתו. השיח' שאל את ארבעת האחים כיצד ידעו את הפרטים על הגמל, והם אמרו לו, שגמל הרואה בשתי עיניו מלחך עשב משני צידי ראשו, ואילו גמל שהוא עיוור בעינו האחת - יאכל מצד אחד בלבד. באשר לזנבו הקצוץ אמרו, שהגמל בעת שהוא עושה את צרכיו, זנבו מעיף את הגללים לצדדים, ואילו גלליו של גמל זה נמצאו בדיוק בין עקבות רגליו - משמעו שהוא קצוץ זנב. על היותו גמל בודד הסיקו מפני שלא ראו עקבות של גמלים אחרים, ומצורת עקבותיו למדו, שהוא גמל התועה בדרכו, כי הגמלים, כאשר הם שניים או יותר, הולכים תמיד בטור מסודר, וזה הלך ימינה ושמאלה וקדימה וחוזר חלילה. וכיצד ידעו שהוא צולע? - כי רגלו הימנית שקעה עמוק יותר בחול מאשר רגלו השמאלי הכואבת.השיח', שהתרשם מחכמתם, מיהר לשאול אותם גם על הדברים שאמרו כשסעדו את ליבם בחדר האורחים. האחים הסבירו, שהפיתה לא היתה אפויה דייה, והסיבה שתגרום לאישה להסיר את הפיתה מן ה'צאג'' בטרם נסתיימה אפייתה, יכולה להיות רק אם גילתה שהחלה נידתה. כנ"ל לגבי האורז, שלא היה מבושל דיו. השיח' שלח את האחד ממשרתיו להביא את האשה שהיתה אחראית להכנת האוכל. היא באה בבהלה, והשיח' צעק עליה: "מדוע הגשת את הפיתה בטרם נאפתה כליל?" בקול בוכים ובגמגום סיפרה האשה, שלאחר שהתחילה באפייה הבחינה שהחל לה "אורח כנשים". השיח' שלח אותה מעל פניו וביקש להביא לפניו את הרועה של העדר. "אדוני השיח', ביקשת שאביא טלה טוב, כי יש לך אורחים חשובים", אמר הרועה והוסיף "אמו של הטלה מתה תוך כדי המלטה, ולכלבת העדר היו באותה עת גורים קטנים. הכלבה הניקה את הטלה. הטלה היה קשור אלי מאד, אך ציינת שיש לך אורחים חשובים, ולכן הבאתיו". שאל השיח' את אורחיו, "כיצד ידעתם שהטלה ינק חלב כלבה?" ענה הבכור: "אצל הבהמות הדקות נמצא השומן מעל לבשר, בעיקר בין הבשר לבין העור, אך אצל טלה או גדי, היונקים חלב שאינו חלב אמם, נמצא השומן בין נתחי הבשר. כבר היו מקרים שכבשה או עז מתו בשעת המלטה, והטלה או הגדי ינקו מכלבה".


השיח' לא אמר דבר, ושוב השאיר את האחים לבדם. הוא רץ אל אמו, תפס בגרונה ושאל בזעם: "מי אבי"? "מדוע אתה כל כך תוקפן, 'א אבני' (בני)"? "מיהו אבי, שאלתי". "אביך היה השיח' הידוע סעיד אבן חמדאן, ירחם השם על נשמתו, שכל המדבר סגד לו. חבל שנפטר. רק לפני כחודש הקמנו מצבה גדולה מעל קברו". השיח' שלף את ה'שיבריה' (פגיון) שלו, לחץ על גרונה וחזר על השאלה: "מי אבי"? "בני האהוב - אילו לא הייתי עושה את אשר עשיתי, לא היית בא לאוויר העולם, 'אבוך מא כאן ינפע' (אביך לא הביא תועלת - כלומר, הוא היה אימפוטנט). השיח' חזר לחדר האורחים וצעק: "מדוע אמרתם שאני 'אבן חראם'?" האחים הסתכלו זה בזה, ומחמד אמר: "אדוני השיח', כאשר אורחים באים למאהל מסוים, מקובל שהמארח יהיה נוכח, וככל שרבים יותר האנשים הבאים ומצטרפים למאהל, כך עולה כבודם של האורחים ושל המארח. אתה לא ארחת אותנו, אתה כלאת אותנו! רק מי שאינו בן אביו מסוגל לנהוג כך."

השיח' בלע את רוקו "מדוע, בעצם, הגעתם לכאן? לא בעל הגמל שכנע אתכם לבוא". "בעל הגמל האבוד רק שימש לנו מורה דרך" אמר חוסיין. הם סיפרו לשיח' סמיר, שאביהם לפני מותו חילק להם את רכושו ואמר, שהמפתח לפשר דבריו נמצא בידי שיח' סעיד אבן חמדאן.

"מאבי המנוח למדתי הרבה", אמר שיח' סמיר ופתר את חידתם: "הרכוש הצהוב הן הכבשים, הרכוש הירוק הם השדות, הרכוז הצהוב-אפור הם הגמלים, והרכוש הלבן הוא הכסף במזומן.

גיבורי הסיפור הזה היו פעם חלק בלתי נפרד מן הנוף עליו אנו משקיפים. כיום שונה במקצת ההרכב האנושי בתוך הנוף הזה - גם אנחנו הצטרפנו אליו, אבל רק מעטים בקרבנו הפכו לחלק ממנו ורק בודדים הפנימו אותו כמו נטע.

ולפני שאסיים רק אומר שאנתרופולוג חברתי, לאחר שלקט את חומרי הגלם למחקריו, עושה להם ניתוח שכלתני ומגיע למסקנות מדעיות. לא כך האנתרופולוגית שלפנינו שהתוצאה של מחקריה, ההתבוננות המקיפה והיסודית שלה בטבע הניבה פרות רוחניים שנועדו להעשיר את הנפש.

ולסייפא, אגלה לכם עוד משהו משותף שיש ביני לבין נטע, שרק כמה אנשים מן הנוכחים כאן יודעים אליו - זוהי תכונה הנקראת שובבות. אצל נטע שובבות זו היא בודאי חלק מן ההעזה והאסרטיביות שמניעה את הכשרון ואת הדמיון שלה. נטע, המשיכי בדרך זו ואנחנו כולנו בצפיה לתערוכה הבאה.